מתישהו בתחילת גיל 30 התחיל בינינו משבר. משבר ארוך שבסופו העזתי לומר "די, אני לא רוצה ולא מסוגלת להמשיך לחיות ככה" ושמתי לזה סוף. אי אפשר לומר שהרמתי ידיים מהר מידי. במהלך התקופה של המשבר עברתי טיפולים אישיים וזוגיים מסוגים שונים, אבל כשהאמון נפגע בצורה כ"כ חזקה ועמוקה- כבר אין דרך חזרה ועם כל הכאב והקושי ביקשתי להיפרד. לשנינו היה ברור ועדיין ברור, שהילדים תמיד במקום ה- 1 וניסינו למזער, עד כמה שאפשר, את הפגיעה בילדים.
וככה, בגיל 30 ומשהו מצאתי את עצמי גרושה, עם שני ילדים ובלי עזרה מהמשפחה שגרה אז בחו"ל. גירושים עם תמיכה הורית טלפונית. הלבד היה מאוד מורגש. כשהילדים היו אצלי- הייתי חייבת לחשוב על פעילות מהנה לימי שבת שהיא נטו ארגון שלי. אין להיות חולה, אין להיות עצובה, 100% תפקוד. כשהייתי לבד- צחקתי על עצמי שאני בורחת מהבית ומצאתי עיסוקים בחוץ- סופר, קניון, סידורים, מפגש עם חברות.. רק לא להתמודד עם השקט של הבית.
אם נחזור אחורה, אפשר לומר שמסלול החיים שלי כמו נכתב מראש: היינו יחד מגיל 19, סיימנו צבא, טיילנו, עבדנו ולמדתי לתואר. אחרי 6 שנים יחד ומגורים משותפים ממושכים התחתנו וכמה שנים אחרי- היריון וילדים. שום שלב לא היה מהיר. הכל היה בטוח, מחושב, מושכל- המסלול היה ברור. אני באה מ"בית טוב" ויציב עם הורים שנשואים 40 שנה וגם התחתנתי עם סוג של "הבן של השכן", אני עובדת במקום עבודה קבוע תקופה ממושכת, הכנסה טובה.. אז איך זה קרה לי?..
עברו מאז 4 שנים ועדיין קשה לי לעכל את הסטטוס הזה, את זה שאחרי שנים של זוגיות ודילוג על שלב הרווקות והחיפוש, פתאום עברתי לצד השני של חברות רווקות שמחפשות זוגיות. לא נוח לי במקום הזה.. מוזר, מביך.. איך זה שסטיתי מהמסלול הכל כך נורמלי והברור שהלכתי בו?.. ונכון שיש היום הרבה כמוני, אבל זה כ"כ מנוגד לאופי שלי ולמי שאני, שזה עדיין בלתי נתפס בעיניי.
עברתי המון בתקופה שעברה מאז הפרידה- השתניתי באופי בצורה משמעותית (גם אחרים מעידים :)) התקדמתי מקצועית, חזרתי לעסוק בספורט שפעם היה חלק משמעותי בחיי, המראה שלי השתנה והעיקר- חזרתי לחייך. לאחרונה, אני גם מעזה להסתכל לגברים בעיניים וחוזרת להאמין שיש שם גם גברים טובים.
היום, עם אופטימיות מתובלת בלא מעט ציניות- אני יוצאת לדרך חדשה..
|
||||
אחת + 2 